ב"ל 34090/10 שלום בן אטיה נגד המוסד לביטוח לאומי
תיק זה עוסק בערעורו של מר בן אטיה על החלטת הוועדה הרפואית לעררים שדחתה את את תביעתו של התובע לנכות בגין טנטון. המערער, אדם כבן 59 נפגע בתאונת עבודה ביום 1.7.08. פקיד התביעות מטעם המוסד לביטוח לאומי הכיר בירידה בשמיעה וטנטון כפגיעה בעבודה ואישר את תביעתו.
התובע עמד בפני וועדה רפואית מדרג ראשון אשר קבעה למערער ליקוי שמיעה אך לא קבעה כי הוא סובל מטינטון. על החלטת הוועדה מדרג ראשון הגיש התובע ערעור לוועדה רפואית לעררים אשר קבעה כי "מדובר בתובע העובד בתנאי חשיפה לרעש אשר לקה בירידת שמיעה פתאומית מלווה בטנטון ב-10/2007.
מדובר במחלה אשר אינה קשורה לחשיפה לרעש ואשר ממנה סובלים אף אנשים שאינם חשופים לרעש ולעיתים גם בני נוער. כיוון שכך אף שהתובע עובד בתנאי חשיפה לרעש הרי שבמקרה שלו הופעת טנטון הינה תוצאה של מחלה אחרת ולא של פגיעה כתוצאה מעבודה. לפיכך הוועדה דוחה את הערר ומשאירה על כנה את החלטת הוועדה מדרג ראשון".
על החלטת הוועדה כאמור הוגש ערעור זה. המערער טוען כי ברגע שפקיד התביעות הכיר בטינטון כפגיעה בעבודה, הקביעה של הוועדה הרפואית היא הטינטון הוא תוצאה של מחלה "אחרת", היא חריגה מסמכות.
המוסד לביטוח לאומי טען כי בהתאם לסעיף 84א' לחוק הביטוח הלאומי סמכותו של פקיד התביעות היא לקבוע באילו מקרים לא יכיר המשיב בטנטון כפגיעה בעבודה, כאשר קביעה זו היא בגדר קביעת סף.
לאחר שפקיד התביעות קבע כי הנפגע עמד בתנאי הסף מובא העניין לפתחה של הוועדה הרפואית לעררים שבסמכותה לקבוע אם יש קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין הטנטון. פקיד התביעות אינו בעל הכשרה רפואית ואינו הגורם שבסמכותו לקבוע או לשלול את הקשר הסיבתי ולא ייתכן שקביעתו להכרה תאיין את סמכות הוועדה לקבוע רפואית אם קיים קשר סיבתי.
בית הדין אשר דן בתיק קבע כי אין יסוד לטענת הביטוח הלאומי כי תפקידו של פקיד התביעות בהכרה בטנטון התמצה בקביעה כי המערער עמד בתנאי הסף. לפי החוק והפסיקה (פרשת ברכליס), מתפקידו של פקיד התביעות טרם ההכרה בטנטון כבפגיעה בעבודה לבחון בין היתר את שאלת הקשר הסיבתי בדיוק כפי שהוא עושה ביתר התביעות.
בית הדין קובע כי חזקה על פקיד התביעות כי פעל כך גם במקרה זה. עוד שואל בית הדין את השאלה האם מוסמכת הוועדה הרפואית לסטות מקביעתו של פקיד התביעות בדבר היותה של פגיעה רפואית בבחינת 'פגיעה בעבודה'.
בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה שב וקבע בעבר כי ועדה רפואית לעררים אינה מוסמכת לבטל הכרה של בית הדין או של פקיד התביעות בפגיעה בעבודה. בית הדין מכבד את עקרון 'סופיות הדיון' ו'סופיות ההתדיינות'.
משכך, משפקיד התביעות מכיר בטנטון אצל מבוטח, משמע כי הוא הכיר בקיומו של קשר סיבתי בין הליקוי לבין תנאי העבודה של אותו מבוטח. מכאן שהועדה הרפואית אינה מוסמכת ל'ערער" על קביעת פקיד התביעות ולשלול קיומו של הקשר הסיבתי.
במקרה זה הטנטון ממנו סבל המערער הוכר על ידי פקיד התביעות כ"פגיעה בעבודה". חרף קביעת פקיד התביעות, קבעה הוועדה הרפואית לעררים כי "הופעת הטנטון הינה תוצאה של מחלה אחרת ולא של פגיעה בעבודה".
בקביעה זו שוללת הועדה הרפואית לעררים את הקשר הסיבתי בין הליקוי לבין תנאי עבודתו של המערער. בקביעה זו חרגה הוועדה הרפואית לעררים מסמכותה וזאת מן הטעם שאין הוועדה רשאית לבטל הכרה של פקיד התביעות ב"פגיעה בעבודה".
אשר על כן קובע בית הדין כי יש לקבל את הערעור והחזיר את עניינו של המערער לוועדה הרפואית לעררים על מנת שתקבע את דרגת נכותו בגין הטינטון שנובע מתנאי עבודתו.