המרחק בין פגיעת עבודה למחלת מקצוע

מלאו את הפרטים ונחזור אליכם מיד

ב"ל 2571/05 מרינה בוטרשוילי נגד המוסד לביטוח לאומי

התובעת הינה אישה צעירה בת 35 נשואה ואם לשני ילדים. החל משנת 1995 ועד שנת 2002 היא עבדה כסייעת ומטפלת סיעודית בבית אבות סיעודי "נווה אורנים" ולאחר מכן משך כמעט שנה עבדה בבית אבות "בית הדר" עד אשר פוטרה מעבודתה.

במסגרת עבודתה נדרשה התובעת לפעולות הרמה, העברה, רחיצה והלבשת קשישים הזקוקים לסיוע. התובעת החלה לסבול מכאבים בעמוד השידרה והגבלות בתנועות עמוד שידרה מותני, עם הקרנה לרגל שמאל. לטענת התובעת, היא פוטרה מעבודתה בשל מגבלותיה הפיזיות ולאחר שרופא תעסוקתי קבע כי היא אינה כשירה לעבודה.

ביום 2.9.02 עת הרימה התובעת יחד עם עובדת נוספת חולה כבדת משקל, חשה במהלך ההרמה כאב חד וחזק בגב התחתון.

הביטוח הלאומי הכיר באירוע זה כפגיעה בעבודה וקבע לתובעת 20% נכות, כאשר הוועדה הרפואית קובעת כי מחצית מהנכות קשורה למצב קודם ומחצית מהנכות הינה כתוצאה מהאירוע. כמו כן פנתה התובעת להכיר במצבה כמחלת מקצוע על פי עילת המיקרוטראומה ואולם, הביטוח הלאומי דחה את תביעתה.

על החלטה זו הגישה התובעת את תביעתה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע.

התובעת טוענת כי במסגרת עבודתה היא היתה חשופה לעומסים חוזרים ונישנים על עמוד השידרה אשר גרמו לפגיעה מצטברת בעמוד השידרה במנגנון של מיקרוטראומה, לטענתה, קיים קשר ברור וישיר בין אופי עבודתה לבין נכותה ומצבה הרפואי כיום.

המוסד לביטוח לאומי מצידו טען כי התובעת לא הקימה כל תשתית עובדתית להחלת תורת המיקרוטראומה, היא לא הוכיחה קיומן של תנועות זהות חוזרות ונישנות אשר גרמו לפגיעות.

תורת המיקרוטראומה קובעת כי "תאונה" מקנה זכאות לפיצוי, לא רק כאשר מדובר במקרה חד פעמי שמתלווים אליו סימנים מובהקים של מכה או חבלה אלא גם צירוף של פגיעות שכל אחת מהן הינה בעלת אופי "תאונתי", שניתן לאיתור בזמן ובשטח ואשר הצטברותם גורמת לפגיעה ולנזק.

הפסיקה קבעה כי לתורת המיקרוטראומה קיימים שני יסודות: האחד, קביעה עובדתית שהיו תנועות זעירות חוזרות ומצטברות בעבודתו של המבוטח, והשני הוא חוות דעת רפואית שמעידה על קשר סיבתי בין התנועות המצטברות לבין הופעת המחלה.

עניינן של מטפלות סיעודיות נדון בעבר בבית הדין הארצי לעבודה, שם עסקה המטפלת בטיפול בקשישים ובעיקר בהרמתם (עב"ל 175/03 רחל סויסה – המוסד). בית הדין הארצי קבע בתיק זה כי "השימוש במונח מיקרוטראומה, אינו יכול להפוך כבמטה קסם, 'מאמצים קשים' לסדרת פגיעות מוגדרות החוזרות ונשנות אין ספור פעמים". בהמשך דחה בית הדין את הערעור וקבע כי מתאור עבודתה של התובעת עולה כי מדובר בעבודה המחייבת ביצוע מטלות מגוונות ושונות הן מבחינת מאמץ והן מבחינת המשקל.

בתיק זה, התובעת מבקשת לראות בתיק זה כתיק מיוחד ושונה ולחרוג מהמחנים היבשים של דוקטרינת "טיפות המים" של מיקרוטראומה.

כלומר, אף מדברי התובעת עצמה עולה כי אין היא הצליחה לעמוד בנטל ההוכחה כי עשתה מדי יום ביומו תנועות זעירות חוזרות ונישנות המהוות תנאי בלעדיו לא ניתן להוכיח מיקרוטראומה. כמו כן קובע בית הדין כי מעבודתה של התובעת עצמה עולה כי כי עבודתה כללה תנועות מגוונות ושונות, וכי הרמת הקשישים היתה רק חלק מעבודתה בנוסף לפעולות שונות שבהם עסקה במסגרת עבודתה כמטפלת.

בהסתמך על עדותה של התובעת וכן על תקדימי הפסיקה השונים, קובע בית הדין כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח קיומם של אירועים זעירים חוזרים ונישנים הפועלים על מקום מוגדר בגוף. בשל כך דוחה בית הדין את תביעתה.

אל תוותרו על הזכויות שלכם, התקשרו עוד היום! 
השאירו לנו את הפרטים שלכם ונסייע לכם בהקדם האפשרי

073-3753264 דילוג לתוכן